בבית הספר של אתמול אין סימנים לחדוות למידה או למה שמכונה כיום למידה מתוך הנעה פנימית: הורים שפעם היו חלק ממערכת החינוך אומרים כיום "כל הלימודים היו שעמום מתמיד ומתמשך, שגבר משנה לשנה עם קוצר הרוח להיפטר סוף סוף מהשגרה הזאת. איני יכול להיזכר שהייתי מאושר בלימודים החדגוניים האלה שהשחיתו כליל את התקופה היפה, החופשית ביותר בחיינו". עוד תגובה מאד אופיינית הייתה: "לנו היה בית הספר כפייה,ִ מקום שלומדים בו חומר שהרגשנו בבירור שאין לו קשר למציאות ולעניין האישי שלנו. הפדגוגיה הישנה כפתה עלינו למידה אטומה, שוממת, לא למען החיים אלא למען הלמידה עצמה. ויום האושר היחידי שחוויתי בבית הספר היה היום שבו סגרתי את דלתו בפעם האחרונה".
תכנית הלימודים הייתה טובה דווקא, אבל שיטת ההוראה שלה הפכו את "שעות הלמידה שלנו לשוממות ומתות עד כדי להחריד". התכנית והוראתה לא התאימו את עצמן לתלמיד ורק "רשמו ציונים כאוטומט", כדי להעריך את מידת ההיענות של התלמידים לתביעותיהן. "בשמונה שנים לא שאל מורה אפילו פעם אחת מה היינו רוצים ללמוד". הגישה של תכנית הלימודים וההוראה לתלמידים הייתה "בלתי אישית ונעדרת חיבה".
מבנה בית הספר עד היום מורכב ממסדרונות מסוידים וקרים, קירות כיתה חשופים ובתי שימוש מסריחים. חוויה בהחלט לא נעימה לכל תלמיד ותלמיד.
המורים של בית הספר של אתמול מרגישים די דומה. ככלות הכול, בית הספר אמלל אותם כשם שאמלל את התלמידים. לכן המורים זעופים יותר ומוציאים את כל תסכולם על התלמידים שרק רוצים לעבור בשלום את מהלך שנותיהם וגם את ימי ההורים שזה הזמן בו התלמיד מרגיש שהמערכת מקטינה אותו לטובת עולם המבוגרים.
בית הספר של אתמול יודע אולי איך לתקן את המחר, אבל הוא נשאר באותו מצב רגשי שבו השאירו אותו התלמידים ולאחר מכן גם המורים. הרגשה שבו אתה נאבק מידי יום בדברים שאתה יודע שהסיכוי שלך לשנות אותם הוא קטן מלכתחילה. היכולת שלך כבורג במערכת היא רק להתאים את עצמך כדי שיהיה לך סיכוי להחזיק מעמד.
